מי את?


"מי את?" שאלתי אותה.
היא הביטה עליי כלא מבינה..
"מי אני? מה זאת אומרת?
אני אמא במשרה מלאה לשני הנסיכים שלי,
אני נשואה לגבר מקסים,
אני עובדת במשרה מלאה בחברה גדולה.
זו אני..."
לא הרפיתי- "מי את??"
"אני..."
שתיקה.
שתיקה כואבת.
ראיתי אותה נאבקת בעצמה.
יכולתי לראות בראשה את הדילמה
לקרוא את השאלות במוחה.
היא לא ידעה להסביר..
כל כך בתוך השגרה, התפקידים שהיא ממלאת, ההגדרות..
היא הבינה שהיא לא עצרה ולו לרגע אחד את חייה כדי לשאול מי היא?
"יש שיגידו שאני מצחיקה, אחראית, סבלנית, מלאת נתינה.." לבסוף אמרה.
היא לא צעירה.
עברה דבר או שניים.
איך היא נתקלת בקושי לתאר מי היא?
הקשיתי עליה- "מה את, לא הם, אומרת על עצמך?"
דמעה ראשונה החלה לזלוג.
היא זזה באי נוחות.
נדמה היה שהשאלה לא נוחה לה ויחד עם זאת היא באה בדיוק בזמן.
"אני.. לא יודעת.
אני צריכה לבדוק, אני צריכה להיזכר"
ניכר היה שמוזר לה שאינה יודעת מי האדם שהיא.
"אין בעיה. אני אשמח שתחזרי אליי בפעם הבאה עם רשימה.. רשימה של מי את, מי את באמת.. בעיני עצמך.. אילו נכסים יש בך, מהי הזהות שלך כאדם" אמרתי ברוך.
הבטתי עליה.. היא נראתה מופתעת, מבולבלת, מאותגרת.
היא חייכה ואמרה לי תוך כדי ניגוב דמעותיה:
"אני רוצה לדעת מי אני.
אני רוצה להיזכר מי זו האישה שאני, מה אני אוהבת.
לפני שאני אמא, רעיה ואישה עובדת.
אני בטוחה שיש בי הרבה
מה שאין לי ספק- שאני מיוחדת.. בדרכי".
היא הודתה לי וקמה ללכת...
שניה לפני שיצאה היא הביטה עליי והוסיפה:
"אני קארין ואני רוצה להיות אני, ללא הגדרות ומסיכות. פשוט אני. מה זה להיות אני? את זה אגלה ברשימה שאכין. יש לי עבודה לעשות" ויצאה.
הדלת נסגרה אחריה.
סגרתי את המחברת שלי.
בלב ידעתי שנגעתי בה, במה שהיא הכי הייתה זקוקה לו.. ידעתי שפה מתחיל לו מסע.