לדבר את עצמי


היא רוצה..
כל כך רוצה..
שיבינו אותה, שיקשיבו
שילטפו, יחבקו ויאהבו..
שמידי פעם ישאלו לשלומה, אבל ישאלו באמת
וגם יצפו לתשובה.
לפעמים, היא מתפללת למעט תשומת לב
שיפסיקו לחשוב שהיא מסתדרת וחזקה
שיבינו שלא תמיד היא מתמודדת
שלעיתים היא זקוקה להם
שלעיתים כל מה שהיא רוצה זה להיות הילדה הקטנה
שמחכה למילה טובה, פינוקים וחיבוקים
היא רוצה לשמוע: אנחנו איתך.
וכשזה לא מגיע... היא מתעצבת
מתכנסת בתוך תוכה וכועסת
"הם לא רואים אותי.. הם לא מבינים" היא אומרת לי
היא בוכה וכועסת
כבר שנים שהיא מרגישה נעלמת
מצד אחד כל כך חזקה ומובילה.
נתפסת ככל יכולה.
מצד שני כל כך חסרת ביטחון בעיני עצמה
וחלשה. זקוקה לחום ואהבה.
"ביקשת פעם? דיברת את עצמך? היית ברורה?" שאלתי אותה
היא ישר ענתה בכעס, לא מבינה את פשר השאלה.
היא החלה לירות את המילים בתוכה
כפורקת עול של שנים:
"לא.. הם צריכים לדעת לבד!
מה הם לא מבינים מה עובר עליי??
הם לא שמים לב??
למה אני צריכה להסביר??
הם המשפחה שלי, הם מכירים אותי
הם רואים את הפנים שלי
הם שומעים את הטון דיבור שלי.."
"הם לא.... את מניחה שהם מבינים, את מניחה שהם שומעים, רואים ועוד ועוד אבל הם לא.. כי אם זה היה כך- לא היית כאן ולא היית נפגעת וכועסת ומחפשת את תשומת ליבם.. את מניחה הנחה, מסיקה מסקנה ונפגעת ממנה- מהנחה שלך, ממסקנה שלך שהיא כלל לא נכונה.
דברי את עצמך
ללא רמזים, ללא מבטים וטון דיבור
עם מילים
מילים ברורות, בהירות
אל תצפי שיבינו
אל תניחי שהם מבינים
תוודאי שזה קורה
תגידי את אשר על ליבך
הפכי את ההנחה לעובדה
תהיי כנה עם עצמך ואיתם
תחייכי את המילים
תדברי אותם"
היא לא אמרה מילה
היא הייתה קצת המומה
היא שתקה וחשבה.
"תגידי, איך תרגישי כשיבינו אותך, יראו את מי שאת, יחבקו ויכילו אותך?" קטעתי את השקט
היא נשמה, הזדקפה והישירה אליי מבט: "אני אנשום לרווחה. אני אחיה עם עצמי בשלום ושלווה. אני אפרח. אני כבר לא אהיה מתוסכלת, אני אהיה פשוט אני האמיתית"
"מוכנה לעשות שינוי?" שאלתי
"אני כבר בתוכו. צעד אחד עשיתי לקראתו.
אני מוכנה לצעד השני" היא ענתה ללא היסוס
ואני? שמחתי בשבילה.
סוף סוף היא הייתה שלווה וכל כך בטוחה בעצמה.
סוף סוף היא הולכת לדבר את עצמה.