הוא נח...


הוא נח.
לא רוצה לרוץ. אין לו לאן.
הוא כבר כמה שנים נח.
כמו כולם, קם לעוד בוקר של עבודה.
שותה את הקפה שלו בהנאה כאילו זה הקפה האחרון בחייו.
מתחיל להתלבש באיטיות.
"יום ארוך לפניי" הוא חושב לעצמו.
הוא מנסה למשוך את הזמן.. היציאה מפתח הדלת מלחיצה אותו.
הוא יודע מה מחכה לו שם בחוץ ויחד עם זאת הוא משתהה.
הוא כבר מריץ את התסריט בראשו:
עוד יום של הזמנות
טלפונים
לחץ
כאב ראש
לקוחות
מנהל כועס
והוא... שנייה לא יהיה לו לנשום.
כשהשעון יראה על 6 בערב הוא יסע לעבר הפקקים הבלתי נגמרים, יגיע כשעה וחצי לאחר מכן לביתו החמים והנעים, לילדים המחכים לו בציפייה למשחק קופסא או מחבואים, לאשתו המקסימה שכמובן תרצה לשתף אותו בקורות יומה. הם בטח יחכו לו לאכול איתם.. לשבת, לצחוק, לדבר..
והוא? רק רוצה לנוח.
הוא כבר כמה שנים נח.
לא באמת נח.. הוא פשוט לא משנה שום דבר.
הוא נח או שנוח לו?
הוא היה רוצה שיהיה אחרת..
חלומו הגדול היה ללמד. אהבתו היא לידיעת הארץ, שבילים, אדמה, מרחבים.. לטייל אל עבר הלא נודע..
אבל זה לא אפשרי מבחינתו.
הוא בטוח שאין סיכוי שיוכל עכשיו בגיל 46 להגשים את אשר על ליבו. ואיך יפרנס את משפחתו?
לא.. זה לא יכול להתממש.
זה חסר סיכוי.
הוא מרים את ראשו מהנקודה עליה הביט מס' דקות בהרהוריו על חיים אחרים, שונים... הוא יוצא מביתו לעבודה. עבודתו התובענית, זו שהוא לא אוהב לעשות אבל חייב.
במחצית היום הוא מציץ על השעון... נדמה היה שהוא לא זז.
"עוד קצת... רק עוד קצת ומסתיים היום... אני אלך לנוח" הוא ניחם את עצמו.
מה יהיה מחר?!
עוד יום.. כמו כל הימים של השנים האחרונות.
והחלום? עמוק עמוק בתוכו
לא מתממש, לא מתפרץ
נח לו שם במרתף ליבו.
כמעט כמוהו..