להקשיב ללב שלנו - הוא יודע


11 Feb
11Feb

כואב לה.
כל כך כואב עד שמרגישה שאין לה אוויר.
אף אחד לא מבין.
בלילה, כשהשקט מתפזר לו ברחבי הבית
אלו הם הרגעים שלה.
היא מרשה לעצמה לבכות, לכאוב, להרגיש
השקט הזה מפחיד אותה.
הולם בראשה כמזכיר כמה ליבה לא שקט.
אין לה אוויר.
היא יודעת שהיא זקוקה למעט כוח
אך כל נשימה מרוקנת עוד ועוד ממנה.
מזכירה לה כמה חלשה הפכה להיות.
כמה קשה לה במציאות חייה.
היא חושבת על הדיסוננס שמקיף אותה
כמה היא נתפסת בעיני כולם כחזקה
כמודל הערצה, כמעוררת השראה.
"אני?!" היא מגחכת...
"אם רק היו יודעים..."
היא שורדת, לא חזקה
היא לא חיה.. ובטח לא השראה.
האמנם?!
"מה הם רואים שאני לא רואה??" היא תוהה.
היא מהרהרת לעצמה-
כמה הכל היה שונה אז.. כשעוד היה לה כוח.
היא חלמה, חייכה
שמחה, אהבה.
אהבה בעיקר את עצמה.
ומה עכשיו?
היא לא מסוגלת.
היא החדשה מוזרה לה.
כתינוק הלומד ללכת..
הכל מוזר.
מה השתנה?!
היא?
היא מנסה בכל כוחה להיזכר
מי היא הייתה,
מי זו המעוררת השראה?
מי היא בעיני עצמה?
הבית שקט..
השקט חודר לליבה..
היא עוצמת את עיניה
נדמה לה שהיא שומעת אותה.. את אותה אחת שהיא כה מכירה.. את עצמה.
חיוך קטן מסתנן לו אט אט..
" 'ההיא' לא הייתה מוותרת, 'ההיא' הייתה לוחמת..
לאט לאט.. זה עוד יגיע..
גם לך יהיו ימים יפים והטוב עוד יגיע..
תני לעצמך זמן
תנשמי
תאהבי.. את עצמך
לא השתנית.. רק חייך השתנו
זו אותה את
חבקי את עצמך
את מדהימה"
סוף סוף היא מצליחה לנשום
והאוויר הזה.. האוויר הזה מתוק כל כך.
לא מאיים.
מתמזג עם השקט.
השקט שהיא כל כך מייחלת לו.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.